ביולי 2002 נחתנו אני ואשתי באנגליה עם שמונה מזוודות, בלי עבודה והרבה אופטימיות. אבל כל עניין מעבר המדינה לא עניין אותי כל כך. עניין אותי להספיק לראות את הגראנד פרי האנגלי שאמור היה להתחיל ב-13:00. אנחנו נחתנו ב- 10:30 וע"פ החישובים שלי היה לנו מספיק זמן להגיע למלון הדירות ששכרנו כדי לצפות במירוץ.
כמובן שלא לקחתי בחשבון את העובדה שגייטוויק רחוק מרחק רב מלונדון והמלון בכלל בצפון לונדון בעוד אנו באים מדרום ? מה שמוסיף עוד איזה שעה לעניין. בשבע דקות לאחת הנהג עצר בפתח המלון ואני במהירות שיא רצתי לקבלה לקחתי מפתח וסחבתי שמונה מזוודות. הספקתי להגיע לראות את הזינוק.
ולמה היה לי חשוב לראות את המירוץ? כי על האליפות התחרו מייקל שומאכר, מיקה האקינן וחואן פאבלו מונטויה. איזה שם נהדר לנהג מירוצים. תקחו מאה מטובי הסופרים בעולם ותבקשו מהם לבחור שם לנהג מירוצים ואני לא בטוח שהם יצליחו למצוא שם מוצלח מזה. וכדי לראות מאבק על האליפות בו מוערבים מונטויה ושומאכר האיום (זה של פעם לא הצל החיוור של היום) הייתי מוכן לעשות הרבה. רובנס בארקילו דרך אגב ניצח במירוץ גשום ומרתק.
כמה שנים אחר כך, מירוץ אחרון לעונת 2008 בברזיל. על האליפות מתחרים פליפה מאסה האיש שכולם אוהבים מול לואיס המילטון. המילטון מעורר המון אמוציות. או שאוהבים אותו או ששונאים אותו. אחרי 2007 בא הוא פשוט תקע סכין בגב של פררנדו אלונסו (עוד שם נהדר) וגם סובב אותה אני הייתי במחנה השני. ולמרות שאני לא מאוהדי מאסה ובדרך כלל גם לא מחובבי פרארי פשוט רציתי שינצח.
אשתי שהייתה בהריון מתקדם פרשה לישון והשאירה אותי לטפל בפעוט בן השנה. לא הייתה לי הרבה ברירה ופשוט הושבתי אותו מול המסך ושם האכלתי אותו, החלפתי חיתול ואם יכלתי גם אמבטיה הייתי עושה לו בסלון. אין פלא שהילד חולה מכוניות (עם העדפה למותגים גרמניים משום מה). ובאמת לא פיספסתי פרט אחד במירוץ הכי מדהים שראיתי בחיי. אתם יודעים מה, אולי אירוע הספורט הכי מדהים שראיתי בחיי (ביחד עם איסטנבול 2005 ואיזה משחק חסר חשיבות בן קבוצה ממינכן לקבוצה שבאה מעיר ליד ליברפול).
הנקודה שאני מנסה להעביר היא שכדי שנהנה מספורט מאבק בן שתי קבוצות או שחקנים אינו מספיק. צריך משהו ריגשי. דוגמא מעולם הכדורגל: אם סטוק תיאבק על האליפות מול וויגאן (שתי קבוצות שאני מחבב) אני אשמח שסוף סוף ההגמוניה של הגדולות נשברת אבל המאבק לא יעניין אותי במיוחד. אם ליברפול תיאבק על האליפות מול סטוק אני כמובן ארצה שליברפול תנצח אבל אני לא אחסיר שינה בגלל זה. אם ליברפול תיאבק על האליפות מול יונייטד ויגיעו למחזור האחרון בו הן צריכות לשחק והמנצחת לוקחת הכל אני אתרגש שבועות לפני. למעשה אני מתחיל להתרגש רק מלכתוב את זה.
והנה אתמול נערך הגראנד פרי הספרדי ורצה הגורל ושוב הייתי על מטוס ללונדון. בדיוק 13 חודשים אחרי שחזרנו לארץ, אני מוצא את עצמי חוזר לביקור עבודה למקום שהוא סוג של בית, למרות שאף פעם לא התלהבתי ממנו. זה מוזר אבל שמונה שנים במקום פשוט עושות את זה. זה לא בית כמו ישראל, אבל זה בית.
אז נחתתי בלוטון שזהו שדה התעופה הראשון שנחתתי בו כשהייתי בן 9 ובאתי עם ההורים לחופשה באי המוזר הזה. סגירת מעגל ראשונה. השעה הייתה 11:00 והיה לי מספיק זמן לתפוס אוטובוס ללונדון ולהספיק לראות את הזינוק. אבל זה לא הטריד אותי במיוחד. כי איך אני יכול להתלהב שעל האליפות מתחרים בחורים כמו סבסטיאן ווטל ומארק וובר כשהמילטון מנסה להפריע? אין לי שום דבר נגד נהגי רד בול, הם בחורים טובים אבל משעממים. ויותר מזה הם נוהגים בקבוצה עוד יותר משעממת. קבוצה שהיא לא באמת קבוצת מירוצים אלה חברה של משקאות דוחים שחושבת שבזכות מירוצי מכוניות היא יכולה לקדם את המותג המסריח שלה.
זה לא באמת אהבה למירוצים. קבוצות כמו וויליאמס, מקלארן ופרארי נמצאות שם בגלל שבלי פורמולה 1 אין להם זכות קיום. רד בול יכולה להודיעה ששנה הבאה היא עוזבת את הסבב ואף אחד לא ממש יצטער.
הנה אני במרכז לונדון ואיך לא הרגליים גוררות אותי לשכונה שלי ואני לוקח לי מלון חמש דקות מהבית. ראיתי את המירוץ ויצאתי לטייל ששוב באופן פלא אני נמצא בכל המקומות שאני מכיר כל כך טוב. הנה אני קונה משחת שיניים בסופר שלי והנה אני אוכל ארוחת ערב במסעדה הקבועה. אני מביט במשפחה שיושבת ואוכלת. אמא, אבא ושני ילדים בגילאים של הילדים שלי. אלה יכלו להיות החיים שלנו ובכל זאת בחרנו שלא.
טוב פה באנגליה החיים מאד נוחים. עובדים פחות, מרוויחים יותר, משלמים פחות מס והמחירים יותר זולים. אה, והממשלה לא מטמטמת לך במוח. זה מהלך קסם על אנשים. הנה בטיסה ישבה לידי מישהי כשכבר ארבע שנים נמצאת באנגליה והיא רוצה לחזור. אתם לא תחזרו אמרתי לה. כי כל עוד אתם בתוך זה קשה מאד להתשחרר למרות שאתה יודע שמשהו חסר. לנו שיחק המזל ואשתי בדיוק הייתה צריכה למצוא עבודה ואני רציתי לעשות משהו אחר. לכן היה לנו קל להחליט.
ומה חסר? כשחזרתי למלון הייתה תוכנית מדעית שמגיש ריצ'רד הרמונד (כן הנמוך מטופ גיר) שמלמדת מושגי יסוד במדע (טלוויזיה מלמדת? אני יודע שזה נשמע מגוחך). הוא הסביר את הכוח של אדים. ברגע שסוגרים אותם כמו לדוגמא בסיר לחץ, הלחץ מתחיל לעלות ולעלות עד שנוצרת אנרגיה מטורפת והסיר פשוט מתפוצץ. ועם האנרגיה הזאת אפשר לעשות המון דברים. זה בדיוק המצב בישראל. בגלל שזה סיר לחץ יש אנרגיה אדירה במדינה הזאת. היא מנוצלת להרבה דברים טובים וגם לא טובים אבל יש הרגשה של חיים. החיים באנגליה לעומת זאת הם כמו האדים שעולים מפינג'אן קפה. ריחייני, טוב, נעים למראה אבל בלי שום אנרגיה. אלה אם כן אתה מחליף את האדים באלכוהול שמספק אפקט דומה. אבל אני אף לא התחברתי לזה.
בחדשות מודעים ששוב התפרץ הר געש באיסנלנד והנה עוד סגירת מעגל. רגע לפני שעזבנו את אנגליה השמיים פה היו סגורים לחמישה ימים בגלל הר געש מאיסלנד והיה חשש כבד שהנסיעה שלנו תבוטל. בסוף הכל הסתדר וחזרנו. לחברים אני אומר שמה שקרה בישראל בשנה מאז שחזרנו לא קרה באנגליה כבר 20 שנה.
הנה עוד תקציר של המירוץ. ווטל ניצח. היה מירוץ טוב. למי איכפת?
