אחרי יום ראשון מטורף של ספורט ואחרי ההאבק שהתפזר עוד מוקדם לקבוע שוויליאמס חזרה להיות קבוצת צמרת לגיטימית. אבל היום פתחתי את ה BBC וראיתי את הכותר הזאת:

Pastor Maldonado targets title challenge after Spanish GP win

ולמי שצריך תרגום: מאלדנו מכוון לאליפות אחרי הניצחון בספרד. ואני אומר היינו כחולמים.

בתור אוהד שזוכר את תור הזהב של שנות ה 90 ואת המכונית המצויינת של תחילת שנות ה 2000 (שרק בגלל נהג כושל כמו ראלף שומאכר לא זכינו באליפות) ואחר כך התרגל לאכזבה אחרי אכזבה קשה לי להאמין שתוך מירוץ אחד אפשר לעשות כזה מהפך.

אבל מאלדנו האיש שקנה את המושב בכסף טוב של תעשיית הנפט בוונצואלה הביא משהו אחר לקבוצה. משהו שהיה חסר מאז ימי התהילה של מונטויה. בספורט קוראים לזה ווינר ואני לא מתכוון לתעשיית ההימורים בארץ.

העונה הזאת מכינה את עצמה להיות משהו גדול אחרי חמישה מירוצים ואין שום נהג דומיננטי. בין המקום הראשון לשביעי מפרידות 20 נקודות בלבד – פחות מניצחון במירוץ ולמעשה הכל מוכן להפתעה גדולה.

מוקדם מדי להמר אבל אני מהמר נגד נהגי רד בול. לא נראה לי שהם הולכים לזכות בתואר גם השנה. למה? תחושת בטן חזקה שמשהו לא עובד שם 100%. כמו ברצלונה השנה. עדיין קבוצה גדולה אבל קצת חורקת.

בנתיים אני אשמח שמחה אמיתית בניצחון של וויליאמס עד המירוץ הבא. מי כמוני יודע שאתה אוהד ווילימאס וליברפול אין יותר מדי סיבות לשמחה בשנות ה 2000.

תמיד אהבתי את ניקו. עוד מהמירוץ הראשון בבחריין עם וויליאמס שם סיים חמישי. אבל מאז הוא ביזבז כמה שנים טובות בוויליאמס ועבר למרצדס וזה לא בדיוק עבד. אבל תמיד זה משמח לראות נהג שאחרי 100 ומשהו הופעות סוף סוף עומד על המדרגה הראשונה ובצדק. בדרך כלל זה קורה אחרי מירוץ מטורף עם גשם (פאניס, פיסיקלה ) אבל הפעם זה קרה בצדק. רוזברג הוביל מהתחלה לסוף ללא מאבק וסוף סוף גם הוא בן המנצחים. חבל רק שהפיט של מרצדס פישל והוציא את שומאכר מהמירוץ כי אין לי ספק שהוא היה מסיים על הפודיום.

היה מירוץ די משמים אבל הסיום היה נהדר. מאבק אדיר על מקומות 2-5 הסתיים בניצחון מקלארן על רד בול ובניצחונות של באטן ומארק וובר על בני קבוצתם. רד בול לא מצליחים לנצל את היכולת של שנה שעברה אבל לא נראה שיש כרגע מעומד מוביל שינצל זאת. כאלה עונות אנחנו אוהבים!

חבל רק על פרננדו אלונסו שפשוט נוהג במכונית שקטנה על מידותיו. עוד עונה אבודה עבורו ועבור פרארי.

קימי רייקונן היום בכמה הקפות נפל מהמקום השני אל המקום ה 14 תוך שהוא נעקף בקלות ע"י כולם. זה מה שקורה שהצמיגים שלך לא מתפקדים. רק למה לא הכניסו אותו לפיט? ללוטוס התשובות.

השידור של ה BBC היה מצוין כרגיל אני אישית לא הרגשתי את חסרונו של בראנדל.

שבוע הבא בבחריין. אני מהמר שוב על רוזברג.

אם מישהו היה אומר לי לפני המירוץ שאלונסו יהיה המנצח התגובה שלי הייתה מסתכמת במילה אחת: גשם. ואכן הגשם הגיע וגרם להפסקת המירוץ לזמן ארוך. אבל כשהמירוץ חודש ניצל אלונסו טעות של מקלארן בפיט עם המילטון כדי לטפס למקום השני ומשם לעקוף את פרז אל המקום הראשון.

אבל כצופה אני מרגיש ששדדו אותי מסוף מרתק, דרמטי ובלתי צפוי. אומר זאת כך: פרז היה מנצח את המירוץ ללא ההודעה של סאובר ברדיו שאפשר לפרש אותה רק בצורה אחת. על תנסה לעקוף את אלונסו. פרז נתן את מירוץ חייו, לקח הימורים מחושבים והיה מהיר מאלונסו בסיום. הרבה יותר מהיר. אבל בסאובר כנאה לא רצו להרגיז את האחים מפרארי שמספקים מנועים ושכחו למה הם בעצם מעלים מכוניות על המסלול.

אז הנה אנחנו כאן כדי להזכיר להם. המטרה בפורמולה 1 היא לנצח מירוצים. מקום שני זה נחמד אבל רק נחמד. הניצחון הוא הכל. והיום הייתם בעמדה שלא תחזור במהרה אם בכלל ופשוט איך אומרים בעברית? פישלתם. בגדול. לא פרז, הוא נתן מירוץ מדהים, אלה אתם. בעלי הקבוצה שבכו עם דגל הסיום. כאילו שיש מה לשמוח על מקום שני. פרז הנסער עשה טעות נהיגה בדיוק אחרי ההודעה שלהם בקשר ובעצם סאובר נתנו לאלונסו מתנה – ניצחון מספר 28 בקריירה. ולא שאלונסו זקוק למתנות. נהג מדהים שיכל להגן על המקום הראשון ולתת פייט. אבל כאמור מישהו שדד אותנו הצופים. ולא בפעם הראשונה.

אני חולה על מירוצי מכוניות אבל בשנים האחרונות זה נהיה קרקס יותר מאשר תחרות. בושה.

שוב המילטון יזנק ראשון שלצידו באטן. אבל אחרי אוסטרליה אני כבר לא בטוח שזה ניצחון בטוח של לואיס. באטן שב והוכיח שאולי המילטון יותר מהיר אבל בתנאי מירוץ הוא פשוט טוב יותר. עושה פחות שטויות, שומר על הצמיגים ולוקח הימורים נכונים. יש סיכוי שזה יביא לו ניצחון שני העונה ומקדמה רצינית במאבק על האליפות. לא הצלחתי למצוא מה מזג האוויר הצפוי מחר אבל עד כמה שאני זוכר מאלזיה זה מקום גשום… כך שיש סיכוי למירוץ מטורף.

אני לא יודע מה איתכם אבל אני שמח לראות את מייקל שומאכר בצמרת. אין לי ספק שהעונה הוא יזכה לפחות בפול אחד ואולי אפילו ניצחון. בשנות השליטה שלו בפרארי הוא היה האיש לשנוא, אבל מאז שהוא חזר הוא נראה יותר פגיע, יותר אנושי מה שמעורר בי סימפטיה.

מי שמצטערים שהעונה החלה הם נהגי פרארי שהולכים מדחי לדחי. משהו לא טוב קורה בקבוצה ואלונסו מתחיל לחשוב האם הצעד שהוא עשה היה חכם. נראה שלא.

מחר ב 10 יתחיל המירוץ. ההימור שלי? מייקל

הנה עוד עונה נפתחה. אביב הגיע אוסטרליה באה.

אבא שלי פרש סופית היום מתעשייה אווירית אחרי 34 שנה. מה שמנע ממני לראות את סוף המירוץ. ראיתי עד הסייפטי קאר ועדיין אני לא מבין איך ווטל הצליח לקפוץ מעל המילטון.

מהנדס בתעשייה אווירית עם כל כך הרבה ידע טכנולוגי שנתן את החיים לחברה. ואני יושב שם ומקשיב לנאומים וכל מה שאני חושב למה הוא לא הלך לעבוד בפורמולה 1? איך זה היה משנה את החיים שלי. במקום מנהל פרויקטים סודיים הוא יכל להיות ראש אגף במקלארן. כן מקלארן זו באמת הקבוצה שהייתי ממליץ לו ללכת. הם מתאימים כמו כפפה. מצד שני גם הנוחות של תעשייה אווירית התאימה לו כמו כפפה.

והנה מתחילה עוד עונה ואני נזכר איך הייתי קם מוקדם ומתרגש לקראתה. היום אני עדיין אוהב לצפות במירוצים אבל החיים לא זזים על פי זה.

וכבר הייתה לי כותרת למקרה שווטל ינצח – פורמולה 1 מתחרים 90 דקות ובסוף גרמני מנצח. אבל באטן בקור רוח אופייני שלט לחלוטין במירוץ. מעניין אם הוא חשב שהוא יכול לנצח אחרי שנקבע שהוא יזנק אחרי המילטון. ברור שלא הרבה נתנו לו סיכוי. אבל הפער שהוא פתח מייד בהתחלה היה מרשים. מרשים מאד.

כמה דברים שאפשר לומר אחרי המירוץ הזה. האלוף יצא משני נהגי מקלארן או ווטל. אין לאלונסו / וובר / שומאכר סיכוי. אבל זה לא אומר שהם לא ידגדגו ויעקצו עם ניצחונות חד פעמיים. אבל אין ספק מי השלישייה המובילה.

עוד דבר מאד נהניתי מהשידור של סקי. לא יודע מי יושב בעמדת השדרן אבל יש לו את ההתלהבות הראויה. כייף!

האמת? מזמן אני לא זוכר שישבתי מרותק ככה למקצה הדירוג. ברגע שיש תחרות העניין חוזר וכיף לראות. אוי כמה התגעגעתי לתחרות. וברגע שבין תשעת הנהגים הראשונים מפרידה שניה וברגע שחמשת הראשונים באים מארבע קבוצות שונות יש תחרות.

המילטון כמובן היה המרשים ביותר. ברגע שהוא היה צריך הוא קבע זמן מדהים שאף אחד לא יכל להתקרב אליו והבטיח לו פול ראשון העונה. באטן במקום השני מסמן על דומיננטיות אפשרית של מקלארן. מי שבאמת הפתיע היה גרוסג'ין מלוטוס רנו שסיים במקום השלישי. להבדיל מכוכב הקבוצה רייקונן שלא עבר את המקצה הראשון ויזנק רק מהמקום ה 17.

גם פרארי התחילו את העונה בצורה מזעזעת. נראה שלמכונית שוב אין מהירות וטעות של אלונסו שלחה אותו אל הדשא ואל המקום ה 12. על מאסה אין מה להרחיב את הדיבור רק נסתפק ונאמר שהוא יזנק מהמקום ה 16.

גם רד בול נראו חיוורים משהו לעומת מקלארן ומרצדס. וובר מקדים את ווטל במקום חמישי ובהחלט יש הרגשה שמה שהיה שנה שעברה לא יחזור.

מקצה דירוג ראשון לעונה שמשאיר טעם של עוד. נקווה שהמירוץ יענה לציפיות.

עונה חדשה. התרגשות. אחרי פגרה ארוכה המנועים חוזרים לפעול.

ומי בראש? ווטל? אלונסו? המילטון? לא.

אחד מייקל שומאכר. בן 43 ומה כבר לא אמרו עליו. זקן, פאטט, מבייש את נעוריו. אבל מייקל שומאכר שמר על שתיקה ופשוט המשיך לעבוד ולהתאמן. מה שתמיד הוא עשה. וזה משתלם.

ומי מקום שני? ניקו הולקנברג מפורס אינדיאה. ושלישי? פרז מסאובר. אני בהחלט קונה גריד כזה ליום ראשון.

אלונסו הסתפק במקום הרביעי ב 1.1 שניות איטי יותר משומאכר. ווטל אלוף העולם הסתפק במקום העשירי בלבד.  באטן והמילטון שסיימו ראשונים הסתפקו במקומות 15 16.

אמנם זה רק מקצה אימון אבל יהיה מעניין מחר!

אני יוצא מפניה מספר 7, הקפה ראשונה לאחר הספין עם צמיגים קרים. שום דבר לא בוער ולכן כשהסל"ד עובר את ה-5000 אני כבר מתכונן למשוך את הידית ולעבור להילוך שלישי. אז מגיע אותו רגע גורלי שלעולם לא אוכל להסביר ואני דוחף את הידית קדימה במקום למשוך אותה. ההילוך הראשון נכנס והאורות על הצג משתוללים. אני קולט די מהר את הטעות מוריד את הרגל מהגז עובר להילוך שני ומתחיל שוב להאיץ אבל משהו ברעש של המנוע שונה צליל חזק וגבוהה יותר בוקע ממנו ובדרך לפניה מספר 9 כבר אין למנוע את אותו הכוח להאיץ. אני מנסה עוד פעם אחת בדרך לפניה 12 אבל מבין שאני חייב לחזור לפיטס. המכונאי הראשי יאניק מופתע לראות אותי חוזר לאחר הקפה אחת בלבד ואני מסביר לו את מה שקרה. האינסטינקט הראשוני של רודולפו הוא לקפוץ למכונית ולצאת לסיבוב בדיקה בעצמו אבל כולם מבינים די מהר שהמקצה הזה הסתיים, המכונית מוכנסת למוסך ומתחיל תהליך הפירוק. בצהריים יתברר גודל הנזק למנוע ושעבורי בעצם הסתיים כל החלום.

הסיפור של הנסיעה שלי לז'והאי מתחיל לפני הרבה שנים. אני לא זוכר ממש למה אבל אי שם בסוף שנת 2003 או תחילת 2004 נכנסתי לגלריות של אתר הפורמולה-1 הישראלי כדי להציץ באלבום אותו העליתי מהמרוץ בנורבורגרינג  2003. בשלב זה אני כבר מכור כ-10 שנים לספורט המוטורי ומאוד מופתע לגלות אלבום תמונות מהאירוע במקאו בו נהג ישראלי נוהג במכונית פורמולה רנו. בצד התמונות מופיעה גם כתובת מייל ובתור מי שכבר טורח לסקר את פועלו של חנוך ניסני בליגה בהונגריה אני לא מהסס לשלוח מייל ולשאול על פשר התמונות. כך מתחיל הקשר החברי שלי עם איתן צידקילוב. איתן שהיה מגיע פעם בשנה לארץ הסכים בשמחה להיפגש איתי. בפעם הראשונה בשנת 2004 הפגישה הייתה קצת יותר אינטימית אבל גם דובי מילר הצטרף. איתן חשף בפני לראשונה את התורה שלו לגבי נהיגת מרוצים ומאיפה מתחילים. גם אני כמו כל ישראלי מצוי חשבתי עד אז שהדבר הכי חשוב הוא קודם כל לקבל רישיון שכמובן כרוך בקורס אותו הכי הגיוני לעבור באירופה. איתן לעומת זאת אמר לי שהדבר הכי חשוב הוא לנהוג וכמה שיותר. ספורט מוטורי הוא ספורט יקר, קודם כל תחליט על תקציב ואח"כ תשתמש באותו תקציב כדי לנהוג כמה שיותר.

שנת 2005 איתן מגיע לביקור השנתי בארץ ואני משכנע אותו לקיים מפגש קצת יותר גדול כדי לחשוף עוד כמה ישראלים למעלליו. אני משתדל לא להזמין יותר מדי אנשים ופונה בעיקר לחברי לליגת GPLIL . ברגע האחרון כמעט כולם מעדיפים שלא להטריח את עצמם ובבית הקפה ברמת השרון מתייצבים אני, אחי גלעד, נתן וקסלר ודורית נחום. נתן שכבר הספיק לפרוץ את הדרך לאימוני פורמולה רנו בהונגריה מנהל עם איתן שיח חרשים שלא ממש מייצר שום דבר חדש אבל אני כבר משתכנע שאם יום אחד יגיע הרגע שלי, דרכו של איתן תהיה הדרך שלי.

עוד שנה חולפת ובסוף שנת 2006 באדיבותו של טימו הירבי אני מארגן מפגש נהגי קארטינג עם איתן בלטרון. ברקע מוקרן וידיאו ממכוניתו של איתן במרוץ השלישי שלו במקאו ב-2005. ואיתן חוזר על אותן מנטרות שכבר כל כך מוכרות לי. בין הנוכחים גם שני נהגים צעירים יואב גולדבוים ואלון דאי שכבר יצאו בשלב זה להתנסות באירופה ובאו לשמוע יחד עם ההורים לאן אפשר להמשיך. עוד נהג שבאותו זמן היה מהבולטים בליגות הטווין בלטרון, יהב פיהרר נדלק ובעקבות המפגש נוסע תחת השגחתו של איתן לסין. יהב אומנם לא התקדם אחרי האימונים בז'והאי אבל בהחלט נהג קילומטרז' שאני די בטוח שאף ישראלי בגילו לא עשה עד אז. מבחינתי יהב מהווה הוכחה לצדקת דרכו של איתן ואני די מאוכזב לראות את אלון שבחר אז בדרך אחרת ונסע להתחיל את הקריירה בהונגריה.

עוד כמעט שנה חולפת. מסלול נחשונים המיתולוגי  נפתח לרגע מחדש וכל המי ומי מסצנת  הקארטינג מגיעים לראות ולהראות. גם אני שגר רק 20 דקות מהמקום בא לראות ומוצא את עצמי יושב עם אבי דאי, אבא של אלון שהגיע עם הילד לבקשתו של ברק גולדפינגר להפגין את הביצועים של אחד ממנועי הרוטקס הבודדים (או אולי היחיד) שהיו אז בארץ. רק כמה ימים קודם אני שומע מאיתן על מרוץ החורף הצפוי בז'והאי שיהיה חלק מסוף השבוע של ליגת ה-A1GP  ואני מדרבן שוב את אבי לנסוע ולראות מה יש בסין. למרות שמרוץ הפורמולה רנו המדובר בוטל בסוף הקשר עם איתן נוצר עוד באותו יום וסלל את הדרך לבחירה של אלון בסין בתור במסלול להתחלה של קריירה רצינית יותר.

שנת 2008 איתן נמצא עמוק בניסיונו לעבור לליגת ה-GT  ומכונית הקורבט החדשה שלו מנצחת את שני המרוצים הראשונים שלה בז'והאי. אני מחליט שלא לוותר על ההזדמנות ולנסוע לראשונה לאזור להתארח אצל איתן בגרנד פרי של מקאו. האפשרות שאולי גם יזדמן לי לנהוג בז'והאי מגיעה רק לשלב של הוצאת ויזה לסין. יותר מאוחר אני יבין שלפני מקאו אין ממש סיכוי לעלות שם על המסלול.

בעקבות החוויות המדהימות במקאו אני חוזר לשם לסיבוב נוסףב-2009.בשני המקרים מעבר להשתתפותו של איתן במרוצים אני מאוד שמח לראות את אלון משתתף מאחורי ההגה של מכונית פורמולה BMW  אותה מריצה קבוצת ART. את החוויות משנתיים אלו כבר תיארתי בפירוט בפורומים:

http://www.formula-1.co.il/forum/viewtopic.php?f=2&t=1898&start=0&st=0&sk=t&sd=a

http://formula-1.co.il/forum/viewtopic.php?f=2&t=2093

אבל מה שלא פחות חשוב הוא ההיכרות האישית עם הנפשות הפועלות בקבוצת ART.

בשנת 2003 כשאבא של רודולפו אוילה נהג צעיר ממקאו רצה שפיליפ דהקומב, נהג מוכשר בפני עצמו שנחשב כבר אז למאמן נהגים מיוחד, יאמן את הבן שלו הוא הקים את הקבוצה. רודולפו עצמו זכה באליפות, פיליפ השתקע עמוק בז'והאי וגם יאניק המכונאי הראשי היה בקבוצה כבר מתחילתה. דמות חשובה נוספת בקבוצה הוא סרג'יו פונסקה, המנהל האדמיניסטרטיבי של הקבוצה  שהצטרף אליה בשנת  2007.

עוד קפיצה קטנה בזמן לתחילתה של שנת 2011. לכבוד יום הולדתי ה-40 הממשמש ובא אני מקבל את האור הירוק מאשתי גם ברמה התקציבית וגם בכלל לצאת ולהגשים סוף סוף את חלומי ולנהוג במכוניות פורמולה. המטרה שלי איננה נהיגת כיף קטנה שתחזיר אותי לארץ עם תמונות יפות ווידיאו. אני רוצה ללמוד ולנהוג הרבה. הברורים מתחילים ואני בוחן את האפשרויות השונות באירופה. בלי להיכנס לסכומים מדויקים אני מבין די מהר שהעלויות באירופה הן אכן גבוהות בסדרי גודל. זה מוצדק אם נוסעים ליום אחד של נהיגה ובהונגריה למשל אין מצב לעשות יותר מיומיים גם ככה כי הקבוצה מזמינה מסלולים לימים בודדים בשנה בגלל העלויות הגבוהות.

בפברואר אני יוצר את הקשר הראשוני עם פיליפ מ-ART  שמפנה אותי לסרג'יו. יש לקבוצה יומיים פנויים בסוף אפריל ממש על חופשת הפסח אבל לי זה לא מספיק, בשלב זה אני עדיין מנסה לשכנע את אחי להצטרף אלי אבל הוא מתכנן להסתפק ביום מסלול פשוט בהרבה אי שם בממלכה הבריטית. איתן תמיד אמר שצריך לנסוע לשם לשבועיים לפחות להיות גמיש ולנהוג מתי שהמסלול פנוי. אני לא ממש יכול להרשות את זה לעצמי  אני צריך שהדברים יהיו סגורים וברורים ופה נכנס לתמונה גם מזג האוויר. החודשים היבשים באזור הונג קונג הם אוקטובר עד מרץ. והמשמעות היא שאני מקבל החלטה לדחות את הנסיעה לנובמבר ולשלב את הנסיעה עם עוד סוף שבוע של מרוצים במקאו. בשלב זה אלון עדיין מתכנן לנהוג שם במרוץ הפורמולה 3.

באוגוסט אני שוב יוצר קשר עם סרג'יו. די מהר מתברר שהתוכנית לשלב את מקאו היא לא מציאותית. המסלול לא פעיל ואנחנו מגיעים להבנה שנדבר שוב באוקטובר בתקווה שיהיה תאריכים פנויים בדצמבר. עכשיו אני כבר מתחיל להצטער שלא נסעתי ליומיים באפריל.

בינתיים נתן וקסלר מוציא עוד קבוצה להונגריה ואני יוצר איתו קשר ומברר פרטים. העלויות לא שונות ממה שבררתי כשיצרתי קשר ישירות עם קבוצת DONAU  אבל התמורה לכסף לא נראית תחליף ראוי לסין.

גם ירון אדרי מתחיל ביוזמה לצאת לנהיגה בחו"ל ובמקרה שלו לנהיגה בפורמולהBMW  בספרד, גם כאן אני לא ממש מוצא חלופה לנסיעה לז'והאי ואני מבין ביני לבין עצמי שההחלטה כבר התקבלה וזה רק עניין של מציאת הזמן המתאים.

אז מופיעה בהפתעה היזמות של בועז מאירי בדמותו של פרוייקט פורמולה ישראל. בשלב הראשון אני לא ממש מאמין שיהיה מסלול ומרוץ באילת אבל ההבטחה לאימונים מאסיביים של הנבחרת בצרפת נראית כמו חלופה מבטיחה שגם תחסוך לי הרבה כסף ואני ממהר להיות מראשוני הנרשמים.

את חוויותיי מפורמולה ישראל כבר סיכמתי כאן:

http://formula-1.co.il/forum/viewtopic.php?f=2&t=2573#p25192

מה שבטוח שגם אם הייתי עושה את כל ומנצח את המרוץ עצמו זה לא היה מהווה את התחליף הראוי למה שחיפשתי.

ובכל זאת פרויקט פורמולה ישראל כן תרם לי משהו ברמה האישית. רוסלן גיידרזי שכבר יצר איתי קשר בעבר בשאלות על האפשרות לנהוג בסין ואפילו יצר פעם קשר עם ART, פרסם בעצמו הודעה מאוכזבת בפורום בה הוא מעלה את האפשרות לארגן קבוצה לז'והאי. לא לקח לי יותר מדקה לכתוב לו  הודעה פרטית בה אני מספר לו על כוונותיי לנסוע ואני מצרף אותו לתמונה בתכתובות מול סרג'יו.

ההתנהלות מול סרג'יו מתבררת כבעייתית. המסלול בז'והאי פעיל מאוד וקשה להתחייב על תאריכים מראש ובכל זאת בתחילת נובמבר נסגרת הנסיעה. טיסה ב-14 לדצמבר בערב, הגעה לז'והאי ב-15 בערב, קורס אינטנסיבי ב-16 ואח"כ עוד יומיים של 3 מקצים בכל יום ב-17-18 עם חזרה לארץ ב-19. תכנית קצת צפופה אבל אפשרית. אני מודיע על חופש בעבודה, כרטיסי הטיסה מוזמנים, סרג'יו מזמין לנו מלון ל-3 ימים בז'והאי ואנחנו מוציאים ויזה לסין. את עלות היום הראשון, 9500 יואן (כ-6000 ש"ח) צריך לשלם מראש ולא ניתן לעשות זאת בכרטיס אשראי טלפונית, רק בהעברה בנקאית לחשבוןEURO  של החברה במקאו מה שמייקר את המחיר בשקלים מעט יותר.

בינתיים אני פוגש את רוסלן במרוצי הקארטינג בכוכב יאיר ואנחנו מתחילים להכיר קצת לפני הנסיעה.

הכול מוכן לנסיעה ואני כבר סופר את הימים לאחור אבל כשבועיים לתאריך היעד אנחנו מקבלים מייל מסרג'יו בו הוא מודיע לנו שהמסלול נסגר ללקוח פרטי ב-16 וכנראה שגם הימים האחרים יתפסו. הוא מציע לנו להקדים ולהגיע ב-15 אבל אני מבהיר לו שאנחנו מעוניינים להגיע רק אם נוכל לנהוג כמה ימים ולאחר כשבוע של עצבים נקבע תאריך חדש לנסיעה. למזלנו מבצעי החורף של אל על יוצרים מצב בו עלות ביטול הכרטיס המקורי נבלעת במחיר המוזל של הטיסה החדשה.

הפעם אנחנו נוסעים לזמן קצת יותר ארוך לשבוע בו המסלול יהיה פנוי במשך 5 ימים ויהיה מקום להתגמש אם פתאום יהיו שינויים. מסתבר שבז'והאי אי אפשר לתכנן כלום מראש והמסלול יכול להיות מוזמן באופן פרטי בהתראה גם של יומיים.

השעון שוב מתקתק ואני שוב סופר את הימים לקראת הנסיעה ומבלה זמן לא מבוטל בתכנון הלוגיסטי של איפה נישן, מתי ומאיפה ניקח מעבורת לז'והאי ואיך אני משמש כמדריך טיולים לרוסלן אחרי שאני כבר ביליתי פעמיים באזור.

שתי בעיות גדולות שצריך להתייחס אליהן מראש הן המסגרת הכספית וביטוח.

ניתן לעשות בארץ ביטוח שמכסה ספורט מוטורי אבל זהו ביטוח חיים והכיסוי שלו רלוונטי רק למקרה מוות. כמו כן ניתן לרכוש אותו רק בהתחייבות לשנה מה שלא ממש רלוונטי כשמדברים על כמה ימים. ביטוחי נסיעות רגילים שמדברים על דברים הרבה יותר רלוונטיים כמו עלויות אישפוז והטסה רפואית משאירים את הספורט המוטורי בשטח אפור. מצד אחד הם מחריגים כל פעילות אתגרית ומצד שני אינם מכלילים ספורט מוטורי כפעילות אתגרית. רק רכיבת אופניים וסקי הם ענפים שמטופלים עניינית. לאחר התייעצות עם כמה אנשים מהענף אני בכל זאת רוכש ביטוח מהפניקס עם חבילה של ספורט אתגרי בתקווה שאם משהו יקרה יהיה לי קייס בתביעה משפטית שכן החברה מחריגה מפורשות רק את מה שהיא מגדירה כספורט אתגרי.

לגבי נזק למכוניות עצמן ניתן לרכוש ביטוח ליום של הקורס האינטנסיבי בעלות של כ-1800 ש"ח עם השתתפות עצמית של כ-6000 ש"ח גם שם הכיסוי לא מכסה כל נזק אפשרי. באימונים החופשיים לא נמכר ביטוח וצריך להפקיד בידי הקבוצה סכום של כ-30,000 ש"ח למקרה של נזקים. הפקדה של סכום כזה יכולה להיעשות בשמירת מסגרת שלכרטיס אשראי אבל צריך לדאוג מראש שתהיה כזו מסגרת פנויה.

סתם לשם השוואה גם באירופה המצב אינו פשוט. ביטוח עולה אי שם בין 600-1000 EURO  וההשתתפות העצמית נעה בין 2500 – 3500 EURO. אין לי מושג מה קורה בקורסים או ימי מסלול שמוציאות חברות שונות מישראל אבל אלו גם לא ממש מציעות את מה שאני מחפש.

בימים האחרונים אני כבר מתחיל להזיז את השעון אחורה וקם לעבודה עוד לפני זריחת השמש. דברים לא טובים מתחילים לקרות מסביב. אשתי קצת חולה ונהג הסעות שעדיין לא ממש התעורר מחליט לגלח לי את כל הצד הימני של הרכב יום לפני הנסיעה ב06:30 בצומת רעננה צפון. בערך באותו יום גם מתחיל להתפוצץ עלינו האקר סעודי שעשוי לחולל לנו צרות עם כרטיסי האשראי.

היום הגדול מגיע. אשתי והילדה מסיעות אותי לשדה התעופה ומהילד נפרדתי קצת קודם לפני שהלך להיפגש עם חברים. אומנם לא אמרתי לה מילה על כך עד עכשיו אבל הפעם הפרידה מבחינתי הייתה קצת שונה מכיוון שהרגשתי שאני נוסע לעשות דבר מסוכן. אם יש משהו שממש חששתי ממנו בקשר לנסיעה זה פחות הנושא הכספי ויותר החשש שאו אני או רוסלן נפגע בגופנו. ההצהרות הלוחמניות של רוסלן שהוא הולך לקרוע את המסלול כמו שהוא נהג עליו בהכנות על RFACTOR  לא עושות אותי יותר רגוע.

אני פוגש את רוסלן בשדה התעופה ואנחנו ממריאים למסע של יומיים וחצי לפני העלייה הראשונה למסלול. אני לא ילאה אתכם בכל הפרטים אבל האזור של הונג קונג מקאו ואפילו ז'והאי שווה ביקור גם בלי שום קשר לספורט מוטורי. ז'והאי עצמה מפתיעה לטובה ולא בכדי היא  נחשבת לאחד מהמקומות עם רמת החיים מהגבוהות בסין בהמשך יסתבר לנו שיש שם בתים שעלותם כמיליוןEURO  וגם דירת 4 חדרים פשוטה יכולה לעלות כ-800 אלף ש"ח.

יום שבת בבוקר, סרג'יו ביקש שנגיע לפני 09:00 אולי אפילו ב-08:30 וכמו ילדים טובים התייצבנו כבר ב 08:15. למזלנו נחתנו על נהג מונית שידע להכניס אותנו לתוך הבניינים שבשטח המסלול ולא סתם זרק אותנו בכניסה מה שעזר לנו לכוון נהגי מוניות גם בימים הבאים.

מבחינתי זו לא הפעם הראשונה שאני מגיע למתקן ספורט מוטורי גדול שעד כה הכרתי רק ממשחקים תמונות ווידיאו אבל יש בזה משהו שמרגש כל פעם מחדש. אני ורוסלן עוברים לשטח הפיטס ומתחילים לעכל שאכן אנחנו עומדים לנהוג. סרג'יו מגיע ומפלס ההתרגשות עולה כשהוא מוליך אותנו למשרדים וחדרי ההלבשה של הקבוצה.ART  היא הקבוצה היחידה כרגע שמשכירה מוסכים בבניין הפיטס הראשי ולמעשה כל החלק האחרון של הבניין לפני היציאה למסלול מושכר לידי הקבוצה כשהמשרדים נמצאים בבניין מעל המוסך  (ממש עמדת VIP  לימי מרוץ). על שניים מהתאים מתנוססים השמות שלנו וסרג'יו פותח אותם וממלא את פיו באוויר כשהוא רואה שהם עדיין ריקים מציוד. הדבר דורש עוד כמה דקות ואנחנו עולים על חליפות. מכיוון שהפקידות עוד לא הגיעו אנחנו נקראים למוסך להתאמת כסאות.

את המוסך מעטרות לא פחות מ-7 מכוניות פורמולה רנו. פורש GT-3 שרק לפני כמה ימים פיליפ עשה איתה זמן מדהים של 1:33 על המסלול ומכונית פורמולה פילוטה שהיא המכונית איתה מתחרים היום באסיה.

2 מכוניות בית הספר כבר הוכנו לנו מראש לפי המידות שנמסרו מראש ולפחות מבחינתי לא נדרשת עוד עבודה למרות שהכניסה למכונית מאוד צפופה ודורשת קצת אקרובטיקה עם הרגליים. רוסלן לעומת זאת נאלץ לרוץ להחליף נעליים למידה קטנה יותר כי למרות שהדוושות היו מרוחקות אצלו ככל האפשר האצבעות שלו עדיין נתקעו.

המכונית עומדת ללא גלגלים אחוריים ויאניק מתחיל לתדרך אותי בכפתורים השונים ברכב ובהעברת ההילוכים. המנוע ניצת ואני עושה תרגול אחד של עליה במעלה ההילוכים והורדה חזרה. לא ממש מסובך מה עוד שאין  צורך להשתמש בקלאץ' במכוניות האלו פרט לזינוק עצירה או ספין.

הזמן די קצר שכן המסלול בז'והאי עובד לפי סדר זמנים קבוע ומכוניות הפורמולה מקבלות חצי שעה בבוקר בין 10:10-10:40. אנחנו עולים למשרד להסדיר את עניין הפיקדון לאחר שהחלטנו שלא לקנות את הביטוח. אבל מסתבר שהעסק קצת יותר מורכב והכרטיסים לא עוברים. ניסיונות להתקשר לישראכרט נתקלים במחסום אימתני של הודעות קוליות ולא נראה שניתן לקבל מענה אנושי כשברקע הזמן דוחק. בלית בררה אנחנו מוציאים את כל ערימת המזומנים שהוצאנו כדי לשלם על כל הימים המתוכננים. הכסף מספיק לקנות ביטוח ולפיקדון עבור ההשתתפות העצמית אבל בדרך אנחנו מתחילים את היום בתחושה רעה שנדפקנו ב-1800 ש"ח כל אחד.

פיליפ לוקח אותנו לחדר התדריכים שצופה אל המסלול. בינתיים מקצה האופנועים יוצא לדרך ורעש המנועים מרטיט את הלב. שנינו הגענו מאוד מוכנים כך שהתדריך על הפניות עובר בצורה ברורה וחלקה. אנחנו יורדים לפיטס והמכוניות שלנו מסודרות כבר בחוץ והמכונאים מחממים את המנועים כשלפניהן עומדת המכונית הדו מושבית של הקבוצה עליה ינהג רודולפו לפנינו. לפתע אני שם לב שהדביקו מדבקות עם השמות שלנו על המכוניות קצת קיצ'י אבל נחמד. מקצה האופנועים מסתיים  ובזמן שנותר בין לבין פיליפ לוקח אותנו בואן של הקבוצה לסיבוב על המסלול בו הוא מראה לנו קווים נכונים ונקודות בלימה למקצה הראשון. חוזרים לפיטס מישהו מצוות המסלול מחתים אותנו על טופס שחרור מאחריות וידיעת חוקי המסלול ואנחנו מיד נכנסים למכוניות. לכל מכונית יש מכונאי אחראי שמוודא שהקסדה רכוסה כמו שצריך וחוגר את הנהג. על כל מכונית מותקנת מצלמה ואנחנו יושבים ומחכים לאישור לצאת. למזלנו אנחנו המכוניות היחידות במקצה זה.

הפחד הראשוני הוא מהבעיה הידועה של דימום המנוע. זה לא באמת חשוב אבל אתה מאוד רוצה להצליח בפעם הראשונה. הבעיה היא שאף אחד לא מכין אותך לטווח העדין של הקלאץ' כך שגם אני וגם רוסלן מצליחים לזוז רק לאחר כמה ניסיונות.

לאחר תחילת הנסיעה מופיעה עוד בעיה מוכרת והיא השיכחה להעביר את רגל שמאל לדוושת הבלם כך שבניסיון הראשון לבלום לא בדיוק קורה מה שציפית ואתה די מהר צריך להתעשת. דוושת הבלם ממש קרובה לגז והתנוחה לא טבעית למי שרגיל למרחבים בין הרגליים ממסלול הקארטינג.

המקצה מתחיל כשהמכוניות מוגבלות בשלב זה ל-5700 סל"ד. אני מתפלא על הקלות שבה אני שולט ברכב ובניגוד לתיאורים ששמעתי מאנשים אחרים לא מרגיש כוח כל כך עוצמתי ומדהים. הקסדה הדוקה לאוזניים והרעש אינו כל כך חזק מבפנים. הקצב לטעמי מאוד איטי ומוכתב ע"י רוסלן שנוסע לפני שלמרות ההצהרות הלוחמניות שלו הגיע ברגע האמת למסלול מאוד שקול ומחושב. אני מצד אחד לא רוצה לפתוח פער מאחור אבל ממש מפחד להתנגש ברוסלן מאחור מכיוון שהוא בולם הרבה יותר מדי מוקדם.

בישורות אנחנו בכל זאת מפתחים מהירות נחמדה ואני מרגיש לראשונה את התחושה בה הרוח מושכת את הקסדה כלפי מעלה. לצערי אני גם מגלה שאם אני משעין את הראש לאחור הקסדה מקבלת זווית שמושכת אותי חזק יותר ובהמשך היום מוסיפים לי ריפוד נוסף לראש.

אומרים שהזמן טס כשנהנים וחצי שעה עוברת יותר מהר ממקצה של 10 דקות בקארטינג. להפתעתי הנהיגה בקצב הזה לפחות בכלל לא עייפה אותי למרות שנסענו כ-50 ק"מ.

לאחר המקצה עולים לתדרוך על המקצה הראשון שכולל ניתוח של נתוני הטלמטריה והוידיאו. המקצה היה כל כך לא רלוונטי מבחינתי שאני מאזין לביקורת אבל יודע שלא נסעתי בקווים הנכונים כי לא היה בכך כל צורך. גם הבלימות היו לא נכונות כי התחילו מאוד רחוק מהפניה והסתיימו דווקא חזק יותר בכל פעם שראיתי שאני מתקרב מהר מדי לרוסלן.

אחרי התדרוך יצאנו לפיצרייה שנמצאת כעשר דקות מהמסלול. סביב השולחן מדברים בארבע שפות. שני ישראלים בעברית, שני צרפתים בצרפתית ושלושה פורטוגזים בפורטוגזית (גם אבא של רודולפו היה) בין לבין כולם מתקשרים באנגלית. בשבילי תמיד נחמד להיות עם אנשים שמבינים ספורט מוטורי. מה שהם לא ממש מבינים זה את השטויות שהולכות אצלנו במדינה.

חוזרים למסלול אחרי 13:00 כשהמקצה שלנו מוזנק ב-13:30 מה שלא משאיר הרבה זמן להתלבש ולהתארגן. פיליפ נותן דגשים אחרונים ונאמר לי לפתוח פער אם אני רוצה לנסוע קצת יותר מהר.

הפעם הזינוק קצת יותר טוב אבל אני עדיין שוכח את הרגל השמאלית על הקלאץ'. הקצב לפניה הראשונה מאוד איטי ולא מצריך בלימה כך שאת ההפתעה אני מקבל בבלימה לפניה 4 אליה גם במהירות איטית מגיעים לפחות ב-150 קמ"ש. מזל שבשלב זה אנחנו עוד בולמים במרחק גדול מהפניה ויש זמן לתקן.

לאחר כ-2 הקפות אני מאט ונותן למכוניות שלפני להתרחק ומתחיל להגביר את הקצב. מרחקי הבלימה מתקצרים ואני הולך ומעז יותר ויותר. אני שוב מדביק את המכוניות שלפני ושוב פותח פער. הפעם גם הקצב לפנים מתגבר ואני מתקשה לסגור את הפער בחזרה. המסלול בז'והאי הוא קודם כל מסלול של בלימות. קטעים מאוד מהירים עם הרבה פניות של הילוך שני בקצה הישורות, אבל דווקא הפניות המהירות הן שנותנות את התחושה המיוחדת בנהיגה במכוניות עם הצמדה קרקעית הבעיה שדווקא איתן הפחיד אותי מאוד מפניות 10 ו-14 המהירות ורק ככל שהמקצה מתקדם אני מעז יותר ויותר. בגלל הגבלת הסל"ד אני מוצא את עצמי מעביר להילוך שישי כמעט בכל ישורת ולקראת הסוף כבר מעז לבלום רק 100 מטר לפני הפניה. המקצה מסתיים ואני יורד בתחושה נהדרת שקשה לתאר. היינו על המסלול למעלה מחצי שעה נטו ללא טעויות ונהגנו כ-65 ק"מ.

עולים שוב לתדריך שהפעם נראה לי הרבה יותר ענייני. הזמנים שלנו כבר באזור 1:50 ואני אפילו עשיתי הקפה של 1:49 כשמכוניות בית הספר בנויות לזמן של 1:41 בידיים של נהג מיומן.

יש כל כך הרבה מה לשפר שזה נוטע תקוות גדולות לקראת המקצה הבא שיתחיל ב-15:30. המכונית שלי סוטה לכיוון הפניה במקום להישאר צמודה לקו לאורך הבלימה. בלימה לא מתבצעת נכון מבחינת רציפות העוצמה וההרפיה וגם בהאצה מתוך הפניות יש מקום לשיפור.

המדריכים מרוצים מההתקדמות ומודיעים לנו שבמקצה האחרון של היום נעלה כבר לבד על המסלול ומעלים את מגבלת הסל"ד ל-6000.

לפני המקצה אנחנו מתודרכים לשפר את הטכניקה של הורדת ההילוכים בבלימות ע"י "בליפים" לחיצות קלות ומתואמות על הגז עם כל הורדת הילוך.

הפעם מוציאים אותי ראשון אל המסלול. אני מתחיל בעדינות ונותן למכונית להתחמם שתי הקפות ומתפלא לראות את רוסלן לפני. בדיעבד הסתבר שנאלצו להניע אותו בדחיפה מה שעיכב את היציאה שלו למסלול.

אני כמעט מסיים את ההקפה השלישית וכבר מגביר את הקצב אבל משהו לא מסתדר לי בכניסה ויותר מכך ביציאה מפניה 14 והאחרונה ואני בפעם הראשונה מאבד שליטה ונכנס לספין. המכונית למזלי יורדת מקו המרוץ ונשארת על המסלול פרט לגלגל הימני הקדמי שירד לדשא. אני מצליח להשאיר את המנוע דולק אבל ההילוכים לא ממש מוכנים לעבור עד שלבסוף המנוע מת. אני עדיין מנסה להניע אותו אבל זה לא עוזר. אני נכנס להמתנה ארוכה עד שרוסלן ישלים עוד 2 הקפות. בראשונה הוא יקבל דגל אדום ובשנייה יכנס לפיטס. שני מכונאים מגיעים אלי אבל האוטו לא מניע בעזרת הסטרטר והם מניעים אותי בדחיפה. בסוף ההקפה אני נכנס לפיטס ורוסלן חוזר למסלול.

יאניק מתשאל אותי על האירוע  הצמיגים נבדקים ואני נשלח חזרה החוצה. כבר בסוף ההקפה הראשונה אני רואה את הרמזור האדום מהבהב ומבין שגם לרוסלן היה אירוע כלשהו. אני נוסע בזהירות ומחפש את המכונית השנייה תוך שאני תפלל שגם לו לא נגרם שום נזק. לקראת פניה שבע אני רואה את רוסלן מסובב לכיווני ומספיק מרוחק מהאפקס בצורה שתאפשר לי לעבור. אני שוב חוזר לפיטס וממתין לחילוץ של רוסלן שמשום מה אורך המון זמן. בדיעבד יסתבר שהייתה למכונית בעיה בקלאץ'. המקצה של רוסלן הסתיים כמעט בלי שנסע. ואני יצאתי למסלול כשלפני פיליפ יצא עם מכונית חזקה יותר ששייכת לנהג פרטי שהגיע לנהוג ביום המחרת. אני הספקתי לעשות עוד 3 הקפות מהן רק עוד הקפה מדודה אחת שגם אותה דפקתי בשל נעילת גלגלים עצבנית לפניה 4.

למרות שהשלמתי עוד כמעט 40 ק"מ לא ממש נסעתי בצורה רצינית במקצה הזה ונשארתי עם הרבה ציפייה ליום המחרת.

בסיום היום ערכו לנו את הצילום המסורתי של הקבוצה שמועלה לדף הפייסבוק וקיבלנו תעודות שמוכרות ע"י התאחדויות מרוצים בהונג קונג ובמקאו.

בסוף היום פנינו לסדר את נושא הפיקדון ליום המחרת. שיחת סקייפ לאשתי ותוך כמה דקות היא יצרה קשר עם נציג שהתקשר אלינו והסדיר את הפיקדון למרות שהיה יום שבת. בשלב זה הרגשתי עוד יותר מטומטם על נושא הביטוח. ואובדן הכסף מהבוקר אבל זו חוכמת ה-בדיעבד.

בסוף היום תפסנו טרמפ בואן של החברה בחזרה לעיר עם ציפייה דרוכה ליום המחרת.

יום ראשון בבוקר ואנחנו מגיעים למסלול מרגישים כבר בבית ומתחילים להתארגן. ענייני הכסף הוסדרו כבר יום קודם ואנחנו מתארגנים לנהיגה. הפעם מצטרף אלינו בחור ממוצא בריטי שחי בארה"ב ומחזיק שם מכונית פורמולה 1 של טירל משנת 1994 עליה הוא נוהג. הוא מגיע לאזור בגלל שיש לו מפעל במרחק של שעתיים נסיעה והוא החליט לנסות ולנסוע בפורמולה רנו. נהג נוסף שלו יש מכונית פרטית איחר ולא עלה למקצה הראשון. הפעם פיליפ לא נמצא ורודולפו מתדרך אותנו לקראת היציאה.

הפעם העניינים יותר רגועים ואני מוצא זמן להתעסק בצילומים ואפילו מתדרך את אחת העובדות כדי שתצלם אותנו כשנצא למסלול.

המקצה מתחיל ואני יוצא למסלול ומתרכז בהערות מהיום הקודם. כבר בבלימות של הקפת החימום הראשונה אני מתחיל לתרגל את ה-"בליפים" ומתחיל הקפה שניה. בולם חזק לפניה ארבע יוצא חזק והמכונית מקבלת רצון משלה ונכנסת לספין. אני לא מצליח לשמור על המנוע  ודופק לעצמי על הראש כשאני שוב מוצא את עצמי מחכה כמעט 5 דקות עד שיגיעו להניע אותי. לאחר החילוץ אני חוזר לפיטס כשהפעם אני משכנע את עצמי לחמם את הצמיגים  כמו שצריך. אני יוצא למסלול בלי לדעת שזו תהיה ההקפה האחרונה שלי לשבוע הזה ואולי לתמיד.

את התיאור אפשר למצוא בתחילתה של הכתבה. לאחר הכניסה לפיטס לא תיארתי לעצמי את גודל הנזק. המנוע עלה לרגע ל-8100 סל"ד. יאניק הכין אותי לכך שבטח נדפקה בוכנה ושסתום ואמר שיש לי מזל גדול שלא התפוצץ כל המנוע. בשלב זה עוד התרכזתי בלהספיק לרוץ ולצלם את רוסלן שהמשיך את המקצה ללא טעויות.

יצאנו לארוחת הצהריים כשאני מבין שהמכונית שלי מושבתת לאותו היום ושאצטרך לחכות לפחות ליום המחרת. כשחזרנו השאלתי את אופני ההרים המדהימים של פיליפ ויצאתי אל המסלול כדי לצלם את רוסלן מזויות מעניינות.

עד לאותו רגע לא ממש הייתי מודע לכלל המתקנים במסלול אלא רק לבניין הראשי. מאחוריו ובערך לכל אורכו ישנם 4 טורים של מוסכים עמוסים בכל טוב. גם לקבוצת ART ישנו מוסך נוסף בו מאוחסנות עוד כמה מכוניות פורמולה רנו, 2 מכוניות פורמולה BMW וכמה מכוניות GT וכביש נוספות.

 בתחילה התמקמתי בשתי זויות שונות של פניה 4 ועברתי מרחק קצר של 50 מטרים לפניה 9. בעודי עומד ומחכה שמעתי חריקת צמיגים גדולה ורצתי חזרה לפניה 4. רוסלן עשה ספין ומצא את עצמו מחוץ למסלול על הדשא. לאחר צילומי החילוץ המקצה המשיך ועברתי לפניה 7.

כשחזרתי לפיטס סרג'יו קרא לי בפרצוף חמור סבר. בוא ליאניק הוא יסביר לך מה קרה. יאניק מסיר את הכיסוי מעל הבלוק של המנוע המפורק ומראה לי שכל 4 הבוכנות נדפקו על השסתומים. הפרצוף של סרג'יו מסגיר שהמצב בעייתי ואני כמובן שואל כמה הנזק ומוכה בתדהמה שמסתבר שמדובר ב-12,000 ש"ח.

הרבה דברים עוברים בראש ברגע כזה מה שהיה ברור יותר מכל שהחלום שלי הסתיים כאן ועכשיו.

רוסלן המשיך לנהוג ולהתקדם וזכה מההפקר בצלם פרטי שתיזז על האופניים של פיליפ לכל פינה במסלול כדי לצלם אותו. ביום השלישי לאימונים הוא כבר ירד לזמנים של 1:46 ונסע במכונית שאיננה מוגבלת בסל"ד תוך שהוא משלים מרחק כולל של יותר מ-400 ק"מ על המסלול.

ביום השלישי הגיע לעשות את הקורס האינטנסיבי בחור ממוצא דני שחי כבר עשרות שנים במקומות שונים באסיה וגר עכשיו בסינגפור. מכיוון שגם במקרה שלו רודלפו נסע לפניו על המכונית הדו מושבית אני בקשתי וקיבלתי צ'ופר קטן בדמות נסיעה בכיסא האחורי של המכונית לאורך מקצה מלא של חצי שעה. אומנם אתה לא שולט ברכב אבל גם מנסיעה כזו עם נהג מקצועי אפשר ללמוד הרבה ויצאתי בתחושה שלפחות עברתי עוד חוייה.

למקצה האחרון רוסלן עלה כשהוא כבר מותש משלושה ימים רצופים של נהיגה. למרות אזהרות מראש של יאניק על הצורך בריכוז מיוחד בשלב הזה הוא נכנס לספין כבר בפניה הראשונה עף למלכודת החצץ ומסיים את המקצה בלי שנסע, אבל לפחות ללא שום נזק. אני במקרה נמצא בפניה ומצלם את החילוץ האחרון של המכונית.

לסיום היום אנחנו הולכים למסלול הקארטינג שנמצא מאחורי היציע הראשי בתוך שטח המסלול. במוסכים שוכבים ותלויים עשרות קארטים מסוגים שונים ואנחנו מקבלים פרופורציות איך גם בתחום הזה אנחנו רחוקים שנות או מהסינים.

שנינו מבינים שבאוירה הזו הגיע הזמן לעזוב ולמרות שהיינו יכולים להגיע למסלול ליום נוסף אנחנו סוגרים את החשבונות עם הקבוצה ונפרדים לשלום. הפעם אנחנו חוזרים למלון במונית.

עזבנו את ז'והאי ובדרך חזרה עצרנו ליום של בילויים במקאו שכלל בין השאר ביקור במגדל ממנו עושים את הבנג'י הגבוה בעולם ובמלון הוונשיין המדהים. רוסלן עוד מספיק לבזבז קצת כסף על משחקי טקסס הולדם בגרנד ליסבואה ואנחנו מספיקים ביום המחרת ברגע האחרון ממש לבקר במוזיאון הגרנד פרי. היה חשוב לי להראות לרוסלן את הפינה במוזיאון שמוקדשת לרודולפו. קצת משעשע לראות שהוא קיבל פינה באותו הגדול כמו זו שמוקדשת לאירטון סנה.

בסיכומו של דבר עשיתי בז'והאי בדיוק את מה שלא רציתי לעשות באירופה. אומנם נהגתי כ-150 ק"מ על המסלול וקיבלתי עוד למעלה מ 50 ק"מ כנוסע במכונית הדו מושבית. חזרתי הביתה עם תמונות יפות וידיאו ואפילו תעודה שמוכרת ע"י סמכויות הספורט המוטורי בהנג קונג ומקאו אבל אני מרגיש שעדיין לא למדתי לנהוג.

גם אני וגם רוסלן חזרנו בהרגשה שזו לא הייתה הפעם האחרונה…

לינק לגלריית תמונות http://www.flickr.com/photos/32602771@N04/sets/72157628848442701/

וידיאו מסכם של החוויה  http://www.youtube.com/watch?v=f4uH0gG2kRU

אני חייב להודות שמזמן איבדתי את זה העונה. אני אפילו לא זוכר מה היה המירוץ האחרון שראיתי. אולי סינגפור לא בטוח. עונות חד צדדיות לא עושות לי את זה. אבל אתמול שנכנסתי לפורום וראיתי הודעה של יגאל שרייקונן חתם בווילאמס משהו התעורר בי.

אז היה לי קצת זמן פנוי היום והתחברתי ל BBC אבל משהו כבה בי. כבר לא הייתה ההתרגשות של לפני הזינוק אבל עדיין היה עניין. אבל המירוץ התברר כמשעמם למרות הפרישה המוקדמת של ווטל ומהר מאד מצאתי את עצמי עושה דברים אחרים.

אולי זה אני שמתבגר ומאבד עניין אבל נראה לי שמשהו קצת דפוק בספורט שאיבד אוהד שעד לפני תחילת העונה לא העלה בדעתו להפסיד מירוץ. השנה הפסדתי די הרבה ואפילו לא טרחתי לראות תקצירים.

אני מאד מקווה ששנה הבאה תהיה הרבה יותר מעניינת אבל בעולם שמציע אין סוף אפשרויות שמתחרות על תשומת לב הצופה הספורט לא יכול להרשות לעצמו עוד עונה כזאת.

זה לא אשמתו כמובן. הוא כאן בשביל לנהוג הכי טוב שהוא יכול ולנצח בכל מרוץ. אבל דומיננטיות כזאת אני לא זוכר מעונת האליפות של מייקל שומאכר ב 2002. למעשה אם מסתכלים על הטבלה ומוציאים את ווטל ממנה יכלה להיות לנו עונה מרתקת: ארבעה נהגים 17 נקודות הפרש וחמישה מירוצים לסיום. מה שנאמר הכל יכל להיות פתוח. ובן ארבעת המתמודדים שלושה אלופי עולם לשעבר. כן זה יכלה להיות עונה מדהימה.

אבל הבחור הזה, הצעיר הזה עם החוצפה הגרמנית שלו הורס את הכל. חוצפן. גם מה שמעצבן בגרמנים האלה הם לא מאבדים מוטיבציה. קחו אנגלי שזכה באליפות עולם אחת מיד בעונה הבאה הוא מאבד מוטיבציה ומרגיש שאת שלו בהיכל התהילה הוא השיג. גרמני כמו שומאכר וסבסטיאן ווטל יתייצבו כל עונה על המסלול כאילו זו העונה הראשונה שלהם והם מעולם לא זכו בכלום. רק בגיל 40 הם מתעייפים וגם זה בקושי.

והגרוע מכל שלהבדיל ממיייקל שומאכר שקל היה לשנוא וכל תקלה / טעות או סתם יום מחורבן הייתה סיבה למסיבה ועוררה רגשות עזים למרות שהוא הבטיח את האליפות עוד באוגוסט, ווטל הוא בחור סימפטי לא מעורר שום אנטגוניזם ושנאה. למעשה מדובר בבחור הגון שאפשר אפילו לחבב.

כל זה נחמד אבל גורם לפיהוק גדול.

שנה טובה לכולם!