מיוחד: תור הזהב של מרוצי המכוניות – חלק א'

גם כיום, הרבה מאד שנים לאחר תבוסתה של גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה ועם סיומו של אחד מהפרקים הנוראיים ביותר שידעה ההיסטוריה האנושית, יש כאלו שמציגים את ניצחונות קבוצות המרוצים של מרצדס ואוטו-יוניון, "חיצי הכסף" כפי שכונו אז, כהוכחה לכך שהדברים אולי לא היו גרועים כל כך כמו שמנסים להציג אותם, בימים ההם. האומנם? כיצד הרגישו אלו שהשקיפו מהצד כאשר המכוניות הגרמניות, עטויות דגלי גרמניה הנאצית וסמלי צלב-קרס עליהן, התחרו וניצחו מרוץ אחר מרוץ, מוכיחות אולי את הטענה בדבר עליונות הגזע הארי והיכולות הטכנולוגיות שלו?

כתבה זו לא מתיימרת להפריד בין הספורט המוטורי בשנות השלושים לבין הפגיעה בחברה היהודית בגרמניה, דבר שאי אפשר להפריד אותו, גם אם רוצים בכך ורבים נוהגים לעשות זאת, בין מטעמי נוחות ובין מסתם חוסר ידע.

הנאצים השתמשו בספורט כאמצעי להמחשת "תרבותיותם" ומנקודת מבט הגיונית משהו של התקופה, ספורט מוטורי נראה לכולם כספורט תרבותי יותר ומתקדם יותר מאשר אגרוף, למשל, שגם הוא היה ענף ספורט פופולארי ביותר בשנות השלושים בגרמניה הנאצית. אך בעוד האגרוף התבסס אך ורק על תרבות הגוף והכוח כמובן, הספורט המוטורי המחיש, מלבד היכולות הגופניות של הנהג, גם את יכולות הפיתוח הטכנולוגי הגרמניות, שהיו גבוהות מאד בתקופה המדוברת.

במשך תקופה, בין השנים 1934-1939, המנצחים במרוצי המכוניות מאחורי גלגל ההגה הגדול או עסוקים בתיקון מתחת למכונית היו אלו שצולמו ופורסמו מדי יום ושימשו כגיבורי התרבות של גרמניה הנאצית. תמונות רבות צולמו, ממחישות את המאמץ הרב שהשקיעו חברי קבוצת המרוצים, וכל נער צעיר בגרמניה רצה בתקופה ההיא להידמות לאותה דמות נערצת שמישירה מבט קדימה בנחישות, בהחלטיות, מוכיחה את היכולות הגרמניות.

בסוף חודש ינואר 1933 התמנה היטלר לראש ממשלת גרמניה והספורט המוטורי הופך להיות מעין מיקרו-קוסמוס של אומה שלמה. נהגי מרוץ נאלצו למצוא את דרכם לא רק על המסלול המסוכן אלא גם בדרכי החיים והפוליטיקה, בכדי לשרוד או להמשיך ולעסוק בתחום שאותו הם כל כך אוהבים – מרוצי מכוניות. לעתים אותם ספורטאים "מפונקים" נאלצו להזדהות, מתוך רצון או שלא, עם מערכת השלטון הנאצית שמצידה עשתה שימוש נרחב בהישגי הספורטאים הגרמניים על מסלולי המרוצים ברחבי העולם באותה התקופה. נהגי המרוצים תחת שלטון הרייך השלישי הפכו להיות חלק מהתבנית המערכתית, אנשים שלא מתעניינים בפוליטיקה עצמה אבל נהנים ללא ספק מהישגיה של אותה פוליטיקה נאצית.

ההתאוששות בתחום הלאומי והכלכלי בגרמניה, כפי שהבטיח אדולף היטלר להמונים עוד קודם לכן, נתנה לענף תעשיית הרכב הגרמנית תנופה גדולה, דבר שהשפיע ביותר גם על הספורט המוטורי כמובן. קבוצות המרוצים של מרצדס ואוטו-יוניון, תחת דגל גרמניה, נהנו מהזרמות כספים רבות ואמצעים טכנולוגיים חדשים פותחו, לטובת פרויקט המרוצים. ההערכה והתודה מצד אנשי הספורט המוטורי כלפי השלטון הנאצי הייתה גדולה. לא היה ספק כלל בתקופה הזו כי שיתוף הפעולה ההדדי בין שני הצדדים משיג את מטרותיו עבורם. השלטון הנאצי זכה לתמורה בדמות הניצחונות על מסלולי המרוצים, מה שהעלה את יוקרתו ושימש כהוכחה לעליונות. אלו העוסקים בספורט המוטורי זכו לפריחה גדולה הן על המסלולים וכמובן גם בחשבונות הבנק ופופולאריות בציבור הגרמני.

באם מחפשים תאריך כלשהו שיעיד על מערכת יחסים רשמית שמתפתחת ונרקמת בין היטלר והשלטון הנאצי לבין הספורט המוטורי ראוי להתחיל ב-11 לחודש פברואר 1933, אז הגיע היטלר כראש ממשלת גרמניה ופתח את תערוכת הרכב הבין-לאומית בברלין. בנאום הפתיחה הציג ה"פיהרר" הגרמני את תוכנית התעבורה שלו ולכולם היה ברור, על סמך הנאום, כי ספורט מוטורי ישמש ככלי מפתח בתוכנית זו. היטלר הכריז כי הוא מתכוון להקצות סכומי כסף מתקציב המדינה לבנייתה של מכונית מרוץ גרמנית, שתייצג את הלאום הגרמני בכבוד. תוכנית זו קיבלה תנופה מחודשת לאחר הבחירות שנערכו בגרמניה, ביוזמתו של היטלר, ב-5 למרץ 1933, הבחירות הנוספות שערך היטלר כחודשיים לאחר שנבחר לתפקידו, וזאת בכדי להמחיש ולהעצים את שליטתו בגרמניה. עכשיו כבר היה ברור לכולם כי לפחות מבחינת הספורט המוטורי יוכל אדולף היטלר לממש את אהדתו למכוניות בכלל ולמכוניות מרוץ בפרט.

כעת, משנודעה כוונתו של היטלר לתת תקציב לפרויקט המרוצים הגרמני החלה תחרות מסוג אחר, עדיין לא על המסלול. התחרות הייתה בין שתי קבוצות המרוצים הגרמניות – זו של מרצדס וזו של אוטו-יוניון, מי משתיהן תהיה זו שתקבל את הכסף לבניית מכונית המרוץ?

מנהלי ומהנדסי שתי הקבוצות החלו לעבוד במרץ כשהמטרה היא אחת – הצגת תוכניות למכונית מרוץ גרמנית בפני הפיהרר, דבר שירכוש את ליבו ויגרום לו לתת את כספי תקציב המרוצים להם. אולם למרות שההחלטה הראשונית של היטלר הייתה לטובתה של מרצדס ולו רק מכיוון שהוא ראה בה כמכונית הגרמנית הרשמית והמייצגת, הצליח ד"ר פרדיננד פורשה, אז אחד ממהנדסי קבוצת אוטו-יוניון, לשכנע את היטלר כי יהיה זה לטובתה של גרמניה באם יקומו שתי קבוצות מרוצים שינצחו על מסלולי המרוצים מסביב לעולם ויישאו בגאון את גדולתה ועליונותה של גרמניה. היטלר הסכים מיד והדרך נסללה.

בתוך זמן קצר ביותר הוצגה לראשונה מכונית המרוץ של אוטו-יוניון, בתצורה מהפכנית לאותה התקופה – מנוע מרכזי ורב עוצמה בעל 16 צילינדרים, נהג היושב בחלק הקדמי של הרכב וצבע בוהק. מרצדס לא איחרו גם הם והציגו את מכונית המרוץ שלהם בפני הפיהרר, נשארים עם תכנון מכונית סטנדרטי, אולם מנוע מוגדש-על ששכן בתוך הרכב הבטיח רבות. שתי קבוצות המרוצים הגרמניות ניצלו את העובדה כי החל מעונת 1934 עמד להיכנס לתוקף תקנון חדש למרוצי הגראן-פרי, תקנון שקבע כי משקל המינימום של מכונית המרוץ אמור להיות 750 ק"ג והחלו לתכנן מכוניות חדשות. שאר המתחרים אגב, דוגמת אלפא-רומיאו, מאזרטי ובוגאטי, עסקו פשוט בשיפור של מכוניות קיימות, מה שהוכיח בדיעבד כי הן לא מסוגלות להוות תחרות כלל למכוניות הגרמניות החדשות.

נסיעות המבחן שערכו הקבוצות במסלולי המרוצים הוכיחו כי ההשקעה לא הייתה לשווא. מיטב נהגי המרוצים הגרמניים בראשות קרקיולה, רוזמאייר, שטוק, מילר, פון-בראוצ'יץ' ולאנג התיישבו ליד ההגה, חלקם באוטו-יוניון וחלקם במרצדס ושלטו במשך כ-6 שנים בכל מרוץ בו התחרו. פה ושם היו חריגות, כשהזכורה מכולן התרחשה בגראן-פרי הגרמני של 1935 במסלול האגדי של נורבורגרינג. טציו נובולארי האיטלקי, אז עדיין במדי אלפא-רומיאו, הצליח מתחת לאפם של הגרמנים לנצל טעות טקטית בקבוצת מרצדס, ויתור על החלפת צמיגים וכאשר הצמיג במרצדס הכסופה של פון-בראוצ'יץ' התפוצץ היה זה האיטלקי הקטן ששייט לעבר דגל השחמט, מותיר אלפי גרמנים רועשים ביציעים, המומים.

?קרבות המרוצים בין מרצדס ואוטו-יוניון התנהלו לא רק על כספי הרייך הגרמני ועל מסלולי המרוצים אלא גם בתחרות לקביעת שיאי מהירות שנחשבה בזמנים ההם לא פחות יוקרתית וחשובה ואף מסוכנת. במהלך אחת מתחרויות אלו קיפח ברנד רוזמאייר את חייו. רוזמאייר היה אולי הנהג הגרמני המוכשר ביותר של זמנו, מעיין מייקל שומאכר, ובתקופה קצרה הצליח לכבוש את לב ההמונים במדי אוטו-יוניון. תקופה קצרה – משום שרוזמאייר נהרג במהלך אחד מניסיונותיו לשבור את שיא המהירות העולמי והוא קבור כיום בברלין.

אירועים רבים אירעו בתקופה זו של "תור הזהב" כפי שהיא מכונה, על המסלול ומחוצה לו, בכול הקשור לספורט המוטורי, אירועים שקצרה היריעה מלספרם בפעם אחת.

"תור הזהב של מרוצי המכוניות" היא סדרה בת 4 כתבות, פרי עטו של דובי מילר