מיוחד: תור הזהב של מרוצי המכוניות – חלק ד' ואחרון

שנת 1939 מתמצתת או חותמת תקופה בת שש שנים בה מכוניות מרוץ גרמניות, כסופות ומעוצבות נפלא מבחינה אירודינמית, שלטו במסלולי המרוצים באירופה ? ולא רק שם, אלא גם בכבישים ההרריים ששימשו למרוצי "טיפוס-גבעה" (Hill-Climb) ובאוטובנים, אותן אוטוסטראדות מהירות שנבנו על ידי השלטון הנאצי בכדי לקשר בין הערים המרכזיות בגרמניה (התכנון להמשך כלל את כל אירופה), ושימשו מעת לעת גם כאתרים לתחרויות שבירת שיאי מהירות. גם שם, שליטת Silver-Arrows הייתה מוחלטת והשאלה הגדולה בתחילת היום הייתה בדרך כלל רק זהות הנהג.

שש שנות שליטה גרמנית במרוצי המכוניות היו שנים של מהירות ועוצמה שטרם נראתה כדוגמתה בספורט המוטורי קודם לכן; עוצמה שסיפקה למאות אלפי האנשים בקהל חוויה אותה נשאו עימם זמן רב.

כאשר הובאה הטכנולוגיה הגרמנית אל מסלולי המרוצים בשנת 1934 על ידי אוטו-יוניון ומרצדס היא ערערה לחלוטין את "הסדר הישן" שהיה קיים בשנים קודמות והשליטה "סדר חדש" לחלוטין. חיצי הכסף הגרמניים שינו את תמונת המרוצים לחלוטין ? ולתמיד; הספורט המוטורי שוב לא יהיה כשהיה.

עד כמה שמכוניות המרוץ הגרמניות היו ראשוניות ומיוחדות במינן, מי שבאמת הוסיפו צבע ועניין היו הנהגים שישבו ליד גלגל ההגה הגדול בכל מכונית, ונאבקו במשך קילומטרים רבים עם העוצמה האדירה שהפיקו מנועי המכוניות ועם האחיזה הבלתי-מספקת שסיפקו או לא-סיפקו הצמיגים. לא היה דבר דומה לאותם נהגים אמיצים שישבו במכוניות הפתוחות, ללא חגורות בטיחות וללא ציוד הגנה מתאים, כשהם דוהרים במהירויות של כ-300 קילומטרים לשעה, ולעתים אף יותר. במקרים של תאונות, לא מן הנמנע היה שהנהגים היו עפים מתוך המכונית, נפצעים ואף נהרגים. בין המפורסמים שמצאו את מותם כך היו ברנד רוזמאייר, הגרמני של קבוצת אוטו-יוניון שלאחרונה צוין יום הולדתו המאה, וריצ'ארד סימאן, האנגלי המיוחד שהשכיר את שרותיו לקבוצת מרצדס ונהרג בגרנד-פרי הבלגי כאשר מכוניתו התרסקה על עץ מחוץ למסלול.

מרצדס ואוטו-יוניון, קבוצות המרוצים שייצגו את גרמניה על מסלולי המרוצים, הגיעו בתקופה נוחה מבחינתן. התאחדות הספורט המוטורי האירופית החליטה לשנות את תקנון המרוצים לקראת עונת 1934, מה שאפשר להן, בתמיכתו המלאה של אדולף היטלר, כמובן, לבנות מכוניות מרוץ חדשות לחלוטין שיתאימו לקטגוריה הבכירה, קטגוריית גרנד-פרי שמשקל המכוניות בה הוגבל ל-750 ק"ג ללא נהג.

השלטון הנאצי הגרמני, למעשה אדולף היטלר עצמו, החליט לתמוך בפרויקט המרוצים הגרמני וזאת כחלק מתוכנית תעמולה מסודרת שבה מכוניות המרוץ יפארו את "הרייך הגרמני" החדש, יישאו את דגלו, ויהוו הוכחה נוספת לעליונותו של הגזע הארי ויכולותו ? הן הטכנולוגית, זו שבאה לידי ביטוי בדרך בניית המכונית והן הפיזית, שהתבטאה בנהגים עצמם.

העדפתו של אדולף היטלר להקמת שתי קבוצות מרוצים גרמניות רשמיות, זו של מרצדס וזו של אוטו-יוניון ? וחלוקת המשאבים הכספיים ביניהן, מסמלות או ממחישות את דרך פעולתו ה"רגילה" של הפיהרר הגרמני, שהיה רגיל לפצל סמכויות ולתת תפקידים דומים, לעתים כפולים, למספר פונקציות או אנשים.

בוגאטי ואלפא-רומיאו, קבוצות המרוצים הדומיננטיות עד 1933 החליטו שלא לבנות מכוניות חדשות לנוכח התקנון החדש, אלא לעדכן את המכוניות הקיימות שלהן. הן לא היו מודעות לגודל השינוי ולהפתעה שמצפה להן מן הצד הגרמני. המכוניות הכסופות הגיעו לפתיחת עונת 1934 עם מכוניות חדישות לחלוטין, בנויות בחשיבה מודרנית-אחרת, מכוניות עם מנועים סופר-חזקים, יחסית למה שהיה מוכר קודם לכן, המנצלות את תקנות המשקל עד תום.

המכוניות הגרמניות צוידו במתלים עצמאיים, מערכות בלימה משופרות ושילדות שמורכבות מחומרים קלים במיוחד, כמו גם בעיצוב אירודינמי יעיל ביותר. לאחר שנפתרו בעיות האמינות של תחילת הדרך, השליטה עברה לידיהן של אוטו-יוניון ומרצדס למשך כשש שנים, ורק לעתים נדירות הצליחו קבוצות אחרות להתברג בצמרת הדירוג, דוגמת ניצחונו של טאציו נובולארי בגרנד-פרי הגרמני של 1935, אז נאלץ פון-בראוצ'יץ', נהג מרצדס, לוותר על ההובלה ונכנס לרחבת הטיפולים להחלפת צמיגים שנשחקו. נובולארי עצמו החליט להמר, ויתר על החלפת הצמיגים במכונית האלפא-רומיאו שלו, והגיע לבסוף ראשון אל דגל השחמט, מול קהל גרמני נדהם ומשולהב כאחד.

Monza_1934_bridge
נובולארי מוביל על רוזמאייר במונזה, 1936. רוזמאייר יעבור אותו לאחר מכן

גם לאחר שהוצגו המכוניות הגרמניות, האנשים במחלקות הטכניות לא שקטו על שמריהם והמשיכו במרץ את מלאכת הפיתוח שנועדה לשמור על שרשרת הניצחונות של המכוניות עטויות צלבי-הקרס. הספקי המנועים עלו בהדרגה ובשיאם הגיעו עד כ-500 כוחות סוס ואף יותר. גם רצועת הכוח האפקטיבית של המנועים התרחבה והשתפרה. המרוץ הטכנולוגי נפסק רק עם פריצתה של מלחמת העולם השנייה והעברת עיקר העניין הגרמני למאמץ המלחמתי.

כיום, מרחק שבעים שנים מעונת המרוצים האחרונה, קשה מאד לחזור לאווירה ששררה בשנות השלושים במסלולי המרוצים באירופה. קהל של כשלוש מאות וחמישים אלף אנשים ביציעים, שריקות אדירות שבקעו ממגדשי-העל במכוניות וריח של עשן, גומי שרוף ושמן שנישא באוויר היו כולם חלק בלתי נפרד מסופי שבוע אלו, סופי שבוע שנראים היום כלקוחים ממציאות אחרת, מציאות שכנראה לא תחזור יותר אל מסלולי המרוצים.

עם זאת, מרוצי המכוניות לא הסתכמו במכוניות הכסופות ובנהגים שישבו בתוכן. שחקנים נוספים היו שותפים להצגה, הבכיר שבהם ? ואולי המוכר מכולם – הוא, כמובן, אלפרד נויבאוור, מנהל המרוצים של קבוצת מרצדס, ואולי האדם הראשון שבעצם הפך את ניהול קבוצות המרוצים לעסק רציני. אצל נויבאוור שום דבר לא נשאר תלוי ביד המקרה, הכול היה מאורגן ומסודר. כל נהג ונהג בקבוצה ידע בדיוק את תפקידו, כשהמטרה הראשונית שעמדה לנגד כולם הייתה, כמובן, ניצחון גרמני (של מרצדס) והאדרת התעמולה הגרמנית באירופה. נויבאוור עצמו היה מחויב בכל מאודו לקבוצה שלו ועניין אותו רק דבר אחד: לצפות במכונית עם סמל הכוכב המחומש חוצה ראשונה את קו הסיום, כאשר דגל השחמט מתנופף אל מול פניו של הנהג. האיש עם המגבעת והסיגר הנצחי .

דמות נוספת שהיוותה חלק בלתי-נפרד מעולם הספורט המוטורי הגרמני היא אדולף הוהליינן, קצין ה-SS שמונה על ידי היטלר באופן אישי כאחראי ומפקח על פרויקט המרוצים, והאיש שאמור היה לדאוג לכך שהכול יעשה ויתבצע לשביעות רצונו של הפיהרר. הוהליינן העביר דיווחים קבועים באופן אישי להיטלר, דיווחים שסיכמו את הישגי הנהגים והמכוניות בכול סוף שבוע. כאשר המנצחים היו גרמנים דיווחיו של הוהליינן היו ארוכים, מפארים ומשבחים את הישגי "הרייך הגרמני", אולם כאשר התוצאות לא היו לשביעות רצונו, דוגמת ניצחונו של סימאן האנגלי (במרצדס, חשוב לזכור) הדיווח כלל תיאור קצר ופשוט של הניצחון עצמו והעמקה בפרטים פחות חשובים, דוגמת התנאים ששררו והמאמץ שהושקע על ידי הקבוצות עצמן. הוהליינן הקפיד על טקסיות רבה בכול הקשור לפרק הזמן שלפני ההזנקה למרוץ. פרק זמן זה כלל בדרך כלל מצעד רב עוצמה ומרשים של אנשי SS במדיהם השחורים, כאשר מוזיקה בעוצמה גבוהה נשמעה ברמקולים שסבבו את המסלול, ולעיתים הוחלפה בנאום פטריוטי בדבר האידיאולוגיה הנאצית ועליונותה, על פי משנתו של הפיהרר בעצמו. הנהגים, שבעצמם היו חברים ב-SS מתוקף היותם נציגים רשמיים של המדינה, לקחו חלק בטקסים אלו, בדרך כלל מחוסר ברירה, אולם רבים מהם ? דוגמת רודולף קרצ'יולה ומנפרד פון-בראוצ'יץ' ? השתתפו גם בפעילויות כאלו ואחרות מחוץ למסלולי המרוצים ונהנו ממנעמי השלטון. על הפודיום, מיד בסיום המרוץ, היה הוהליינן פוצח שוב בנאום חוצב לבבות, מעייף את הקהל ומסיים אותו בהצדעה במועל-יד, תוך שהוא מחייב גם את הנהגים שלצידו לעשות כמוהו.

בשנים 1937 ו-1938 נקרתה בפני קבוצות המרוצים הגרמניות הזדמנות פז להפגין את כוחן גם בבריטניה. הגרנד-פרי הבריטי של אותה שנה נערך במסלול דונינגטון-פארק ומארגן המרוץ, דיק קריינר, הזמין באופן אישי את שתי הקבוצות להגיע לתחרות , תוך הבטחת תשלום בכסף בתמורה להשתתפותם, דבר שהיה מקובל בתקופה זו. בריטניה וגרמניה התכוננו להיכנס אל החשיכה הגדולה של מלחמת העולם השנייה כאשר מרוצי הגרנד-פרי עמדו להתקיים. שתי קבוצות המרוצים האימתניות של מרצדס ואוטו-יוניון על נהגיהן וכל הצוות הענק שלהן הגיעו לבריטניה, ניצחו או למעשה הביסו את היריבים הבריטיים, הבליטו את העליונות הגרמנית ואף טרחו להשתמש בניצחונות הללו כמכשיר פוליטי, כנציגי גרמניה הנאצית. צלבי קרס גרמניים הונפו בדונינגטון-פארק , בריטניה, והצדעה במועל יד של מנהל קבוצת המרוצים של מרצדס לעבר הדוכס מקנט היו חלק מהמאפיינים ששיקפו את המעורבות העמוקה של הפוליטיקה בת אותו הזמן במרוצי המכוניות. המרוץ של 1937 הדהים את הקהל הבריטי, שלא חזה קודם לכן במכוניות בעוצמה כזו ובמהירות גבוהה כזו על מסלול מרוצים. בסופו של יום, המנצח היה ברנד רוזמאייר במדי אוטו-יוניון, שניצח את נצחונו האחרון בקריירה; מספר חודשים מאוחר יותר הוא נהרג בזמן שניסה לשבור את שיא המהירות העולמי. המרוץ של 1938 כבר התנהל באופן מוחלט תחת השפעת הפוליטיקה העולמית ובמקביל אליו התרחש משבר חבל הסודטים וועידת מינכן, שבה "נמכרה" צ'כוסלובקיה לידי גרמניה על ידי יוסף צ'מברליין ? וכל זאת תחת האמונה כי דבר זה יביא לשלום עולמי ויספק את היטלר. ההיסטוריה הוכיחה אחרת. המנצח במרוץ זה, אגב, היה טאציו נובולארי האיטלקי, שנשכר על מנת למלא את מקומו של רוזמאייר.

rosmaier
רוזמאייר אחרי הנצחון בדונינגטון-פארק, בריטניה, 1937

פוליטיקה וספורט הם בכל מצב אפשרי בלתי-ניתנים להשוואה או לחיבור, וכאשר הם כבר מתחברים ? הנסיבות מבטיחות מצב טעון, בו כמעט בלתי אפשרי למנוע פיצוץ.

שנות השלושים של המאה העשרים הוכיחו בדיוק את זה. באולימפיאדת החורף בגרמניה, ב-1936, איים נשיא ההתאחדות לספורט אולימפי בביטול המשחקים האולימפיים עקב הצפתה של גרמניה בכרזות אנטי-שמיות שונות. הכרזות אמנם הוסרו באופן מיידי, אולם הכתובת הייתה על הקיר: פוליטיקה וספורט נגעו זו בזה ? והמצב רק הלך והחמיר.

המשחקים האולימפיים של 1936 , שנערכו בברלין והמבט של אדולף היטלר , כאשר ג'סי אוונס, אמריקאי שחום-עור, זכה במדליית הזהב בריצת המאה מטר אמרו את הכול. קרב אליפות העולם באגרוף למשקל כבד בשנת 1938 בין ג'ו לואיס, גם הוא אמריקאי שחום-עור, לבין מקס שמלינג הגרמני נשא אופי גזעני מוחלט. היה זה קרב ששיקף נאמנה את מצב הדברים ההולך ומחמיר. הקרב עצמו ארך מעט יותר משתי דקות, אך גם זה הספיק כדי שהמתאגרף הגרמני יבלה חלק מהזמן על המזרן.

מרוצי מכוניות,ספורט מסוכן אבל אצילי, בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת הפכו גם הם נגועים בסכנת הערבוב שבין ספורט ופוליטיקה, ערבוב קשה ביותר שהשפיע לא מעט על התנהלותם. ובאותה תקופה ממש, בעוד אנשים רבים עוסקים בשגרת חייהם, בדבר שאותו הם אוהבים יותר מכול, נאלצו רבים אחרים שהיו ממש כמותם לברוח בכדי להציל את חייהם, לשנות את זהותם ואף לאבד את היקר להם מכול.

"תור הזהב של מרוצי המכוניות" היא סדרה בת 4 כתבות, פרי עטו של דובי מילר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>